בדיוק לפני שבוע חזרתי מריטריט של דאבליו, הרביעי שלי מזה שנתיים. כל ריטריט אנחנו פותחות בהגדרת החזון שלנו, הדבר המרכזי שאנחנו רוצות לעבוד עליו, וכבר שנתיים אני מבקשת לעבוד על השמעת הקול שלי. במהלך הסופש, כשאני עטופה באנרגיה תומכת, מנותקת מטלפונים ונמצאת בסביבה אידיאלית לחלימה, אני יודעת בדיוק איך זה יראה וירגיש לצאת לעולם, אבל אז אני נוחתת לתוך המציאות - ודממה.
מכירות את הסנדלרים שהולכים יחפים? זאת אני! כבר כמעט עשור שאני מלווה אנשים בתהליכים אסטרטגיים, הגדרת חזון והוצאה לפועל. זה אחד הדברים שהכי מרגשים אותי, לעודד לעוף, לתת יד במעבר דרך הפחדים ולארגן מחשבות בדרך למימוש. איפה אני עם עצמי בתהליך הזה? אני אפילו לא מעיזה לחלום.
השבוע נפגשתי עם נרקיס לשיחה עלי, הרגשתי שהיא יכולה לעזור לי לא ללכת יחפה. לבקש ממנה עזרה היה כשלעצמו אתגר לא קטן, גם כי אני לא משהו בלבקש וגם כי כנראה ידעתי שהיא תפגיש אותי עם עצמי. בגדול. היא ביקשה ממני לתאר את החיים שלי עוד עשר שנים, לדבר על זה בזמן הווה ולשקף את המציאות כפי שהיא במלואה. לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לספר את החיים שלי כמו שהם נראים היום. בהרבה מובנים זה נפלא אבל זאת לא היתה האמת. היא הסתכלה לי עמוק לתוך העיניים וחיכתה. ואז יצא ממני: ״שמי הולך לפני״. כל הגוף שלי רעד, בעיקר מבושה. איך אני מעיזה לבקש משהו כל כך אגוצנטרי? איך אני מעיזה להאמין שזה אפשרי? שיש לי משהו לומר שיעניין אחרים? מי אני בכלל? אבל זהו. אמרתי את זה. זה בחוץ. נרקיס שמעה אותי אומרת את זה ולא קרסה, ויש לה את זה אפילו מוקלט! ואז היא ציידה אותי במשימות מאוד קונקרטיות שהמשמעות שלהן היא להתחיל להגשים את החלום שלי.
יצאתי מהמפגש מפורקת מבפנים, כאילו כל חלקי הפאזל שהוא אני קצת זזו, והמחשבות התרוצצו בניסיון להרגיע ולסדר מחדש. נזכרתי במשפט מהספר של פמה צ׳ודרון, כשהדברים מתפרקים: ״כשתהיי חברה טובה של עצמך, כל המצב שלך יהיה ידידותי יותר.״ הבנתי שהפחדים האלה שאני מרגישה הם בעיקר כי אני מתעסקת במה יגידו עלי ומה יחשבו עלי והרבה פחות בלהיות חברה טובה של עצמי ולהאמין בי, כמו שאני מאמינה בכל אחת ואחד שאי פעם יצא לי ללוות.
אני מרגישה שנרקיס בעטה אותי מצוק ואני נופלת עכשיו. עברו כמה ימים ובינתיים האתגר הגדול ביותר שלי הוא להמשיך להחזיק את החלום, לזכור אותו ולא לדחוף אותו חזרה למגירה חשוכה. אז בתנועה הזו שבין החלום לבין המציאות אני מתחייבת לחזור לכתוב באופן קבוע, לדבר ולהיות בעולם. אני עדיין לא בטוחה מה תהיה התמה המרכזית שאכתוב עליה ומה הקול היחודי שלי אבל אני כאן, מתחילה לעוף ומבקשת את העזרה שלכן, לכוון אותי ולהיות הרוח שמתחת לכנפיים שלי.
לוחצת Send.
Loved every word