לפני יותר מעשור קיבלתי הבחנה רפואית שיש לי היפר-פראתירואידיזם, זה אומר למעשה שהגוף שלי מפרק את העצמות מהר מידי. בגלל שזו בעיה שאיננה מורגשת, מאוד קל להתעלם ממנה ולהמשיך את החיים בלי להיכנס לניתוח להוצאת הבלוטות. אבל זה מלווה אותי ואפילו מטריד מכל מיני בחינות, אז השבוע הלכתי להתייעץ עם מטפל בהמלצת חברה. אחרי דקות ספורות של שיחה הוא שאל אותי מה מערכת היחסים שלי עם הזמן. פתאום הדברים התחברו לי, איך לא עליתי על זה קודם?! הגוף שלי מבצע את מה שהראש מכתיב לו.
יש לי מערכת יחסים מאוד מורכבת עם זמן. אפשר להגיד שהפנמתי לגמרי את הביטוי ״הזמן עף״ ואני כל הזמן חושבת באובססיביות כמה מהר הוא עובר לי, שאני כבר במחצית הדרך (הדרך לאן) שאני לא מספיקה (מספיקה למי? למה?) ואני כבר כל כך הרבה שנים במרוץ המשוגע הזה שזה כבר אבסורד, שהרי העברתי את הזמן בלחשוב על הזמן שעובר.
האם יש לי אפשרות לשנות את משך הזמן? האם כשאני עושה דברים לאט יותר הזמן מתארך כמו סרט בסלואו מושן? האם כשהזמן עובר לאט יותר, יש לו ערך גבוה יותר או נמוך יותר? איך אנחנו כחברה נותנים לזמן את הערך שלו?
הסיפור הזה מתחיל בגוף שלי אבל לא התהווה בתוך ריק, אלא כחלק מתפיסות חברתיות שמבנות את היחס שלנו לגיל, לזמן ולערך הכלכלי שלו.
כשכירה, כשהתקבלתי לתפקיד חדש התרגשתי לקבל את מחיר השוק לחודש של עבודה אבל מהר מאוד לתוך התפקיד הבנתי שמה שאני מספיקה לעשות בחודש זה לא מה שאנשים סביבי משיגים בחודש, כי אני לא לוקחת הפסקות צהריים או קפה אבל גם כי אני סופר יעילה, והתסכול גרם לי או להרגיש שהזמן שלי לא מוערך או להתחיל להשקיע חלק מהזמן שלי בדברים אחרים במטרה להשוות תוצרים לזמנים המקובלים.
אחר כך, כעצמאית, נתתי ליווי אסטרטגי למנהלים במודל של תשלום שעתי. עם הזמן הבנתי שאני זמינה להם בווטסאפ בכל שעה ואנחנו מדברים בטלפון כל פעם שהם צריכים להתלבט, אז העלתי את התעריף השעתי בכוונה להכיל את כל הדקות המצטברות האלה במחיר של שעה. אבל מה בעצם עשיתי? שחקתי את השעה שלי, ובאותה דרך גם את העצמות שלי.
לאחרונה, אני מנסה כמה מודלים חדשים שבוחנים מחדש את החיבורים שאני עושה בין זמן לערך. החלטתי ללוות נשים על בסיס אחוז מהצלחת התהליך, כך שמבחינתן אין סיכון בכלל, הן שקטות להתמקד בהצלחה שלהן, מרגישות שהן לא לבד ומקבלות מוטיבציה נוספת להצליח (לשלם לי :) ). אני מרגישה שאני מרוויחה מכל הכיוונים, פוטנציאל הרווח הכספי גבוה בהרבה ממה שמישהו אי פעם חשב שזה הגיוני לשלם על שעת עבודה שעוד לא בוצעה או לא הראתה תוצאות בפועל. בנוסף, החלק שאני לוקחת בהצלחה של נשים הוא בעל ערך מוסף עבורי וכך השורה התחתונה היא למעשה כפולה.
עוד דבר שהתחלתי לעשות הוא לקדש זמן מבוזבז ולהבין שהערך שלו, גם אם לא מתקבל מיידית, בהכרח קיים, כמו למשל הזמן שאני לוקחת לגלישת גלים. שם גם מאוד ברור שתוצר ביחס לזמן הוא לא דבר שבשליטתנו, למרות האשליה שאנחנו מחזיקים. לפעמים כשאני יוצאת מהים אני נופלת למחשבה כמו ״הפעם תפסתי רק 4 גלים״ אבל בקלות זה יכול להיות ״הפעם הגיעו רק 4 גלים״ - כי בפועל אין לי מה לעשות מלבד לחכות לגל שאיכשהו-מתישהו יגיע או לא יגיע.
גם בדאבליו אנחנו מנסות לשנות תפיסות של ערך וזמן, להוציא אותן מנוסחאות שוק סטנדרטיות ולהניח אותן במרחב גמיש של שיחה. המשמעות הפרקטית היא שאנחנו מעריכות את הזמן של עצמנו ולפי זה מחלקות הכנסות. השבוע מישהי מאיתנו הרגישה שבתוך הריטריט עצמו, 48 שעות בהן כולנו נכחנו, היא למעשה עבדה יותר ולכן היא אמורה להיות מתוגמלת גבוה יותר. הרגשתי איך זה סוחף אותי למערבולת של מי שווה יותר ומי פחות, אבל הנשים הגאונות האלה, חברות אמיצות שלי, הצליחו לצאת מעצמן ולראות רק אותה ולהגיד: אם כך את מרגישה, כך יהיה. זה מרחיב תפיסת זמן אבל גם מביא ריפוי עמוק.
כדי לבנות חברה בריאה יש הרבה שאלות שכדאי לנו לשאול על האופן שבו אנחנו מתגמלים, או לא מתגמלים, זמן. כדי לעצור את שחיקת העצמות שלי, אני צריכה להפריד בין שעות - לתוצר - לערך ולהכניס במרווחים ביניהם מרחב שהוא בעצם זמן נוסף. אני חושבת על זה כמו תרגילי נשימה ביוגה, ככל שאנחנו מנוסים יותר, כך המרווחים בין שאיפה לנשיפה גדלים. לפי הפוטנציאל הזה, המרווחים יכולים בסוף להיעלם לגמרי והמשמעות היא או שאין זמן בכלל, לא נולדנו ולא נמות, או שאנחנו בוחרים מתי למות.