המהלכים הפוליטיים, המכתבים, החוקים וההצהרות שהציפו אותנו השבוע הותירו אותי מבולבלת וחסרת מילים. ההתפלפלויות המסובכות, הנראטיבים שמטיילים מצד לצד כל פעם בשירותה של עמדה אחרת ובעיקר התחושה של מלחמה על דעת הציבור, כל אלה הרתיעו אותי מלכתוב והעירו בי כמיהה ישנה שתהיה לי שפה אחרת, עם חוקים שונים, שפה שבמהותה לא מאפשרת לכתוש, להקטין ולהעלים אחרים.
הדרישות של המפלגות החרדיות, בהן לא מורשות לכהן נשים, ערבבו את דעתי. מצד אחד, הממשלה רוצה לקדם כלכלה חופשית ולדאוג להורדת מיסים ומצד שני, בכל מה שקשור לחרדים, מקדמים מונופלים והגדלת גרעון. מנגנוני כשרות וגיור הם מנגנונים מסחריים המהווים חלק בלתי נפרד מהכלכלה הישראלית, יש להם השלכות שוק רחבות היקף, אלה נושאים שאינם נושאי דת בלבד אלא באותה מידה, אם לא יותר, הם נושאי חברה וכלכלה. אז איך מסתדר מונופולים בכלכלה חופשית? בנוסף, יוצרים מציאות תשלומים לאברכים שהיא בבחינת נטל אדיר על משלמי המיסים ותוביל לגרעון כלכלי גדל שהמשמעות שלו הוא יוקר מחיה ואינפלציה. כלל בסיס בכלכלה: אם מושכים את השמיכה מצד אחד, היא מתקצרת בצד השני. אז איך זה מסתדר? ההסבר ההגיוני היחיד הוא שפשוט אין צד אחר, הוא שקוף או לא קיים.
מכתב ההייטקיסטים ציער אותי מעצם הכותרת שלו, ממתי הייטק הוא מגזר אחיד עם דרישות זהות ונפרדות ממגזרים אחרים? ואז, מי בעצם יכול לחתום עליו ומי לא? אני בטוח שלא, כי הוא כולו מנוסח בלשון זכר. ומה בכלל הם כתבו שם? המכתב מלא במשפטים כלליים שלא מתייחסים קונקרטית לאף מהלך שבוצע בפועל או לאף נתון שמשקף שינוי מוחשי, כך הוא למעשה משעתק את ההתנהלות הפוליטית, שבה שולטים נראטיבים רגשיים שלא מסתכלים על המציאות ארוכת הטווח שהם יוצרים בפועל. מישהו חשב על המטרות של המכתב הזה? מישהו עשה עבודת עומק כדי לכתוב אותו? זה מכתב שעשה קצת גלים השבוע אבל הוא לא ייחקק בזיכרון ארוך הטווח שלנו ובטח לא יוביל לשינוי מהותי.
מכתב רבנים בכירים נגד שירות נשים בצבא הוא תמצית התסכול המגדרי. החיבור שהם עושים בין דוח ההטרדות המיניות שפורסם לבין הקריאה לנשים להפסיק לשרת בצבא הוא מהלך שמשקף את חוסר ההבנה העמוק שלהם את המציאות היום-יומית של נשים בחברה שבה בכל מקום, כל הזמן, נשים מוטרדות מינית. אין פער בין שירות לאומי לבין שירות צבאי מבחינת האתגרים שנשים צריכות להתמודד איתם. לפחות בצה״ל הנושא נמצא תחת בדיקה כתוצאה ממאבק של שנים שהובילו ארגוני נשים ואשר בזכותן התופעה בכלל קיבלה שם. אבל עצם קיומו ומבנהו של המכתב, קבוצה של גברים עם תואר שנותנים המלצות חיים לקבוצה של נשים צעירות, הוא שיקוף של חברה בה יכולות להמשיך להתקיים הטרדות מיניות שהרי הטרדות הן ביטוי של הפעלת כוח. יש המבטאים כוח במכתבים עם כותרות מיזוגניות ותוכן אליטיסטי (בכותרת אמנם כתוב ״נשים״ אבל בגוף המכתב פונים אל ״הבנות״) ויש המבטאים כוח בהטרדות ואלימות. בחוויה האישית שלי, כוח הוא כוח והוא פועל עלי באותו אופן.
כרגע יש לי שפה אחת, שפה ממוגדרת, בה שני צדדים והם מנוגדים. כשאני משתמשת בה אני חוששת וכל משפט שאני כותבת מלווה בחרדה. יש לי מחשבות אבל הן מתויגות מיידית כעמדות השייכות לצד מסוים, כל המילים וכל המשפטים כבר צבועים. ואני בכלל רוצה שהמילים שלי יקראו עם סימן שאלה בסוף, שהן ישאירו מקום לשיחה, ללמידה. אבל על דבר אחד אני לא מוכנה לוותר, אני לא מוכנה שעצם היותי אישה יגרום לדברים שלי להישמע ״פחות״. ויש לי ידיעה ברורה, ראיתי אותה מתגשמת - כשנשים מבטאות את עצמן במרחבים הפוליטיים והכלכליים, נמצאות בהם ופועלות בהם מתוך עצמן, נולד היגיון אחר, בריא, נולד שלום.
“If woman has always functioned "within" the discourse of man, a signifier that has always referred back to the opposite signifier which annihilates its specific energy and diminishes or stifles its very different sounds, it is time for her to dislocate this "within," to explode it, turn it around, and seize it; to make it hers, containing it, taking it in her own mouth, biting that tongue with her very own teeth to invent for herself a language to get inside of. And you'll see with what ease she will spring forth from that "within" - the "within" where once she so drowsily crouched - to overflow at the lips she will cover the foam.”
― Hélène Cixous, The Laugh of the Medusa