בין כל התמונות מההפגנות בשבוע האחרון תפסה אותי התמונה של הנשים שהתלבשו אדום כמו בסדרה ״סיפורה של שפחה״. לא צפיתי באף פרק של הסדרה הזו, היה לי ברור שהיא תכאיב לי מאוד כי אראה את המציאות דרכה. ובתקופה האחרונה אני עצובה ממש כי המציאות שמשתקפת בימים אלה היא מימוש מבעית של כל הפחדים שלי. מציאות שבה מספר הנשים בכנסת[1] הוא 29 בלבד, מספר השרות[2] הוא 5 (16% בלבד), ואפס נשים מנכ״ליות במשרדי ממשלה. מציאות בה אנחנו הולכות ונעלמות, הולכות ומושתקות.
כולנו מודעים לכך שאין באמת ״שוק חופשי״ שהוא חופשי לחלוטין. שוק כלכלי הוא ישות שנוצרת על ידי הממשלה והחוקים שהיא מחוקקת. ולכן גם אם הטענה הנשמעת (בישראל של היום כמו בסיפורה של שפחה) שרצון הממשלה הוא להפוך את המקום לטוב יותר, אין משמעו שיהיה ״טוב יותר״ לכולם. והוא לא יהיה טוב עבורנו, נשים.
בגדול, יש שני סוגים של מנגנונים כלכליים שיכולים להיווצר בחברות מודרניות[3]: מכילים או מבדלים. במדינות בהן מבנים פוליטיים מכילים, הכוח הפוליטי מבוזר בצורה רחבה ונתון להגבלות. אבל הוא גם ריכוזי באופן שמאפשר לאכוף חקיקה שמגנה על מגוון הקבוצות החברתיות. כשהתנאים האלה לא מתקיימים, אז המערכת הפוליטית היא מבדלת: כוח מרוכז בידיה של אליטה עם מעט מגבלות על השימוש בכוח שלה. נציגינו בממשלה טוענים שהם לא האליטה, אלא ההיפך בכל מיני מובנים, אבל בעיוורון שלהם הם לא רואים שהם, הגברים, לגמרי אליטה כפי שמשתקף בהרבה נתונים. מנגנון כזה גם בונה מערכות כלכליות שמושכות משאבים מהחברה לטובת המנהיגים. בחברות כאלה נוצרת כלכלה סטטית כי המטרה הראשית של כל המנגנונים היא לשמר את הכוח של האליטה, כך הממשלות גם מחזקות מנגנונים בדלניים מגוונים למרות התועלת הכלכלית הנמוכה מאוד שהם מייצרים. מנגנון כזה מפחד מכל אפשרות של צמיחה כלכלית, צמיחה משמעותה עבורם טרנספורמציה וסיכון של אובדן כוח.
ומה אנחנו רואות עכשיו? כוח מועבר למוסדות הדת. כסף מועבר לתלמידי ישיבות. מנגנונים בדלניים עם תועלת כלכלית נמוכה מאוד לחברה. מי מחזיק את הכוח במוסדות האלה? מי הם תלמידי הישיבות? מי הם מנהלי הרבנות? לא אנחנו. אין שם נשים.
ומה הם ייקחו מאיתנו? איזה משאב יש לנו שמנגנון כזה ישאב? אנחנו צריכות להסתכל לזה בלבן של העיניים: הרחם שלנו.
בריטריט האחרון של דאבליו העברנו סשן שעסק בהיסטוריה של נשים וכסף. הסתכלנו יחד על החוקים הכלכליים שהתייחסו לנשים לאורך ההיסטוריה ובדקנו איפה אנחנו עדיין סוחבות איתנו את הנראטיבים האלה. הייתי המומה כששוב ושוב ושוב נשים שיתפו על הקשר בין כסף לבין הרחם שלהן. הסיפורים הכואבים ביותר הם של נשים שנאלצות לעבור הפלה או טיפולים שקשורים לפריון והן מוצאות עצמן תלויות בחסדיהם של גברים או מוסדות פטריארכליים.
במציאות כלכלית בה פער השכר בין גברים ונשים עומד על 32% ורק 5.4% מהמנכ״לים הן נשים, מציאות בה רוב העבודה שלנו שקופה ולא נספרת כחלק מהתוצר הלאומי, בה אנחנו נאבקות כבר שנים לקבל תקציבי מדינה שישמרו על הבטחון האישי שלנו בבית וברחוב ולא מקבלות. מה עוד צפוי לנו בהמשך הדרך?
אני מפחדת לדמיין מאותה סיבה שפחדתי לצפות בסיפורה של שפחה. אבל המציאות עולה על כל דימיון.
_____________________________